הפיכת הבעיה לאתגר

המדריך יעדכן את החניכים שבמפגש זה ברצונו לתת מקום לכל הקיטורים והתלונות שיש להם בכל תחום שהוא. כל חניך מתבקש לחשוב על שתי תלונות: אחת – שהיא סתם "קיטור", והשנייה – תלונה משמעותית. המדריך יבקש מהחניכים שכשהם משתפים את כולם יעשו זאת עם כל הלב. באמת. עכשיו זה מותר. אחרי שמיעת החניכים (וביצוע "ונטילציה קבוצתית"), יעלה המדריך שאלות לדיון: איך היה לכם להתלונן? מה מרגישים אחרי? מה היו ההבדלים בין התלונות הרציניות לקיטורים הסתמיים? האם יש לכם תובנות לאן ניתן לקחת את זה? לאחר שמיעת הצעות החניכים ילמד אותם המדריך כלי אימוני פשוט שעל פיו לוקחים כל תלונה, ובמקום להדגיש את החוסר והשליליות, מדגישים את האתגר. במילים אחרות: מנסים להפוך את הבעיה להצעת פעולה ולביטוי של הכמיהה מה היינו רוצים שיהיה ואיך אני או אנחנו כקבוצה יכולים לתרום לכך. עתה נעשה סבב שני, ואם החניכים יפנימו את "ההיפוך" התפיסתי הזה, ניתן יהיה לשמוע תכנים אחרים לגמרי. נתעכב על המושג תלונה לעומת המושג נקודה לשיפור. מה ההבדל בגישות? באיזה אופן זה יכול לקדם אותנו בפנימיה, ובכלל?